למרות התקופה המורכבת, היא מוצאת בתוכה עוצמה חדשה. אומרת זויה סימחוביץ'. 'זה אולי נשמע פרדוקסלי אבל המלחמה חיזקה בי את הרצון להתמודד. יש לי אויב והוא הסרטן. הוא הגיע בלי התרעה, אבל זו המלחמה שלי והיא מתרחשת בתוך הגוף שלי'.

עבורה, ההבחנה בין המלחמה שבחוץ לזו שבפנים כמעט מתבטלת. 'בשתי החזיתות יש דבר אחד משותף, הכול תלוי במשמעות שאנחנו נותנים לדברים ובאנשים שמגנים עלינו. בחוץ אלו הלוחמים ופיקוד העורף, ובפנים אלו הרופאים. בישראל יש את הרופאים הטובים ביותר ואת הלוחמים הטובים ביותר, ולכן אני רגועה'.

בתוך חוסר הוודאות, הבית הופך לעוגן. הממ'ד במרחק שני צעדים, הטלפון תמיד זמין, והיכולת להישאר בתוך הסביבה המוכרת מעניקה תחושת ביטחון בסיסית. 'תמיד יושב על הכתף שלי פילוסוף קטן, שמזכיר לי שגם מהמחלה עלול להגיע משהו בלתי צפוי וזה בסדר, כבר התרגלתי.

המשפחה והחברים הם מקור כוח משמעותי עבורח. אנחנו מדברים, מתכתבים, ומנסים אפילו לצחוק על הדברים. לפעמים הומור הוא מה שמצילק.

לצד המעגל הקרוב, יש מי שמלווים אותה יום יום ומדובר בצוות היחידה לטיפולי בית של 'כללית'.'אני אוהבת לראות שבעבודת 'כללית' אין תקלות. הם עובדים מצוין, בדיוק כמו בשגרה ואני אסירת תודה לאחות ילנה נירשברג, רופא היחידה ד'ר עמאר דיאב ורופאת המשפחה ד'ר מרים קלפה. הם כאן בשבילי. המקצועיות שלהם והאכפתיות הם מה שמחזיק ומחזק אותי. לפעמים אני אפילו מרגישה שאני מחזקת אותם, כי בסוף אנחנו יחד בתוך הדבר הזה'.


גם בתקופה זו, היחידה לטיפולי בית ממשיכה לפעול במתכונת מתוגברת, תוך התאמה למציאות הביטחונית והקפדה על רצף טיפולי מלא. צוותי היחידה מגיעים לבתי המטופלים ומעניקים מגוון רחב של שירותים רפואיים מתקדמים, בהם טיפולי עירוי, מתן תרופות, מעקב קליני צמוד ותמיכה תומכת, המאפשרים במקרים רבים להימנע מאשפוז ולשמור על טיפול מקצועי ובטוח בתוך הבית.


ילנה נירשברג, אחות מומחית טיפול תומך ביחידה לטיפולי בית ב'כללית' מחוז חיפה וגליל מערבי, אומרת: 'בתקופה הזו אנחנו רואים מקרוב עד כמה החוסן האנושי הוא כוח אמיתי. המטופלים שלנו מתמודדים לא רק עם מחלה, אלא גם עם מציאות חיצונית לא פשוטה, ובתוך כל זה הם מגלים כוח, סבלנות ואמונה שמעוררים בנו הערכה עמוקה. גם הצוותים ביחידה ממשיכים להגיע, ללוות, לטפל ולהיות שם עבור כל מטופל ברגישות, במסירות ובמקצועיות. בתוך חוסר הוודאות, נוצר קשר אנושי מאוד חזק, שמחזיק ומחזק גם את המטופלים וגם אותנו'.


למרות הכול, זויה בוחרת להיאחז באופטימיות פשוטה וברורה: 'אני אדם מאוד אופטימי מטבעי. אני פונה פנימה אל עצמי, בתוכי יש עולם יפה. אם אני חיה ונושמת זה כבר אושר. אין עושר גדול יותר מהחיים עצמם'.


כך, בין אזעקות לשגרה שנשברת שוב ושוב, זויה ממשיכה לצעוד קדימה. הכוחות שמצאה בתוכה, לצד התמיכה של בני משפחתה והצוות המטפל, מאפשרים לה לשמור על יציבות גם כשבחוץ הכול משתנה. בתוך כל הטלטלה, היא בוחרת לראות את הטוב, להיאחז ברגעים הקטנים שממלאים תקווה ולהאמין שהדרך עוד תמשיך להתבהר. דווקא בתקופה כזו היא מגלה שהחוסן האנושי חזק הרבה יותר ממה שחשבה.