הסיפור נכתב עבור נכדים שלא זכו להכיר את סביהם שנפטרו בטרם עת. הוא מגשר על הזמן ומעניק הצצה לעולם של אהבה, ערכים וזיכרונות. בספרה היא מבטאת את הרצון להכיר את הנכדים, לחלוק עימם סיפורים ותובנות על החיים. זהו מסע אינטימי ומרגש עבור הנכדים והוריהם, המאפשר להם להרגיש את נוכחות הסבים, גם אם הם לא נמצאים יותר פיזית בעולם הזה.


הסיפור עוסק בשייכות משפחתית ובכוחו של הזיכרון לשמר את תחושת הביחד. הוא נולד מתוך געגוע לבעל אהוב שלא זכה לראות את ילדיו מקימים משפחות. התקווה היא שהמילים הללו ישמרו את זכרו ויעניקו לנכדיו היכרות חיה עם הסבא שמעולם לא פגשו – אך תמיד יישאר בליבם.

זהו ספרה הראשון של ד'ר אמירה כהן, אחות בכירה שעסקה בתחומי הסיעוד והטיפול התומך וכיהנה כמפקחת קלינית במרכז הרפואי שמיר (אסף הרופא). בעשורים האחרונים הקדישה את חייה המקצועיים לליווי מטופלים ובני משפחותיהם ברגעים הקשים והרגישים ביותר, כולל ליווי תהליכי פְּרֵדָה, אובדן ושכול. שילוב של מקצועיות ורגישות הביא אותה לפתח תוכניות תמיכה לצוותים רפואיים ולעמוד בחזית העשייה האנושית במערכת הבריאות הישראלית.

את הספר כתבה בעקבות האובדן האישי של בעלה, מתוך כמיהה להנחיל את זכרו לנכדיהם שמעולם לא זכו להכירו. דרך המילים היא יוצרת גשר של אהבה בין דורות ומזמינה את הקוראים לשהות רגע בתוך הרגש, הזיכרון והחיים שממשיכים.


**



אמירה כהן איבדה את בעלה ניסו לאחר 30 שנות זוגיות. מתוך הכאב והגעגוע נכתב ספר ילדים שמחזיר את קולו של אהוב ליבה שלא הספיק להיות סבא, ומציע מבט אחר על אהבה, אובדן ומשפחה.

הטלפון ששינה חיים היה במרץ 1992, כשאמירה אוחזת בבנה בן התשעה חודשים ובהריון מתקדם עם בתה, היא מקבלת טלפון מבית החולים . על הקו היה הרופא, שבישר לה את הבשורה הקשה: בעלה, ניסו כהן, אובחן בסרטן בבלוטות הרוק. ההערכה הרפואית הייתה שיש לו חודשים ספורים לחיות.

משחזרת ד'ר אמירה כהן: ''זה היה רגע שקשה לתאר במילי. ניסיתי להבין איך ממשיכים לחיות עם ידיעה כזו, אבל בניגוד לכל התחזיות, ניסו חי עם המחלה עוד19 שבהם בחר, שוב ושוב, בחיים.

ניסו בחר לחיות את חייו בשני מישורים מקבילים. מצד אחד הוא היה בהכחשה מסוימת למחלה ולא רצה לעסוק בבירוקרטיה, לא לקבוע תורים לרופאים ולא לשתף אף אחד. אנשים היו מתקשרים לשאול לשלומו, והוא פשוט היה מעביר אליי את השיחה. מצד שני, מהרגע שקיבל את האבחנה, הוא התחיל לחיות את החיים במלואם. לניסו תמיד הייתה תשוקה לחיים, אבל מאז המחלה היא התעצמה.

החלטה אחת סימלה יותר מכל את הבחירה הזו. המשפחה שלנו עזבה את ישראל לארבע שנים שם גרנו בלוס אנג'לס. ניסו החליט ללמוד תסריטאות ולהתקרב לעולם הקולנוע. הוא רצה לגעת בחלום שתמיד בער בו. החלטנו שאנחנו חיים כאילו אנחנו בפנסיה . טיילנו ברחבי ארה'ב , אכלנו במסעדות, ראינו סרטים באמצע היום עם כל הגימלאים. היו אלה שנים של חופש אמיתי, בלי שעון ובלי פחד.

גם בשנים הטובות, המחלה לא נעלמה מהתודעה. הילדים גדלו לתוך זה. כאשר בתנו,נועה, הייתה קטנה, עהיא חשבה שלכל האבות בעולם יש סרטן. כשחברתה לכיתה אמרה לה שלאבא שלה אין . היא הייתה בשוק. אני נאלצתי להסביר לה שלא כל אבא חולה, ושאצלנו זה המצב.

מתחת לפני השטח, הילדים ידעו את מה שלא תמיד נאמר בקול. יום אחד, לאחר תאונת אופנוע קטנה שבה נפצע ניסו וחזר הביתה מדמם, הבן אליעד הביט בו ואמר בתמימות: 'אבא, אתה לא אמור למות מתאונה, אתה אמור למות מסרטן'.
אלו לא משפטים שילד אמור לומר,"אבל זו הייתה המציאות שלנו .חיים לצד המחלה, עם הידיעה שהסוף עלול להגיע, גם אם לא ידענו מתי'
***

אמירה וניסו גדלו בצפת. שבע שנים הפרידו ביניהם, אך כבר במסיבת הסיום של התיכון שלה הוא סימן אותה. 'אחרי אותו ערב הוא אמר לחבר שלו: ‘הבחורה הזו תהיה אשתי’. וכך היה. הוא חיזר אחריי במשך כמה שנים, עד שיום אחד הציב לי אולטימטום: 'או שאנחנו מתחתנים או שאני נעלם', והסכמתי. כאשר הייתי בת 23 התחתנו. ניסו לימד אותי שהנישואים הם דבר קדוש ולימד אותי להיות אמיצה, ספונטנית, לשחרר, ולאהוב בלי גבולות. הייתי מלכה במשך שלושים שנה. כל יום, עד יומו האחרון, הוא טרח לומר לי שמיום ליום הוא אוהב אותי יותר'.

לצד חיי המשפחה בניתי לי קריירה ארוכה ומוערכת בתחום הסיעוד. למדתי למדה לתואר ראשון באוניברסיטה העברית, תואר שני באוניברסיטת תל אביב, ובהמשך השלמתי דוקטורט בפילוסופיה עם התמחות בסוציולוגיה רפואית. עבודת הדוקטורט שלה עסקה בכוחו של השקט בהוספיס לחולי סרטן ב'שיבא'.

במהלך השנים עבדתי כאחראית על היחידה לטיפול תומך , יחידה המטפלת באנשים עם מחלות כרוניות ומסכנות חיים, ולעיתים גם בסוף החיים - ומציעה טיפול בתסמיני המחלה והטיפול בה, ליווי רגשי למטופל ולבני משפחתו, והדרכה הורית, לרבות כיצד להעביר את המסרים להורים, לסבים ולסבתות, לנכדים צעירים ובוגרים, וכן ליווי כולל בסוף החיים.

בנוסף לכך עבדתי כאחות בכירורגיה, כמתאמת שיקום לבעלי סטומה, ריכזתי קורסים באונקולוגיה מטעם משרד הבריאות ושימשה בתפקידי פיקוח בהנהלת הסיעוד. בשנים האחרונות שלפני פרישתה הובילה את פרויקט 'הנפגע המשני', שנועד לתמוך באנשי צוות רפואי שחוו טעויות, עומס נפשי או משבר אישי. לדבריה 'הניסיון הזה נתן לי כלים ייחודיים להתמודדות עם המחלה של ניסו. עשרות שנים עם מטופלים ובני משפחותיהם שחווים אובדן ופרידה לימדו אותי להבין את הכאב, להכיל אותו, ולהתמודד עם האבל האישי שלי בחמלה ובמודעות'.

ניסו נפטר בשנת 2011 וד'ר אמירה כהן אומרת: 'נותר חלל עצום, מלא באור, אהבה וגעגוע. כמה שנים לאחר מכן, כשבתי נועה הודיעה לה שהיא בהיריון עם הנכד הראשון, החלטתי להעניק לניסו קול חדש. כך נוצר הספר 'הסבא או הסבתא שלא הכרתם', ספר ילדים שכתוב בקולו של ניסו, כאילו הוא מדבר אל נכדיו שלא הספיק להכיר. חשבתי לעצמי: מה ניסו היה אומר להם אם היה כאן וכך כתבתי את הספר מהלב שלו'.

הספר עוסק בערכים של משפחה, אהבה וגמישות כחלק ממסע החיים. "רציתי להעביר את החשיבות של המשפחה כעוגן בחיים, ושל זוגיות שנשמרת ומתעצמת גם דרך הקשיים," היא מסבירה. "יש גם מסר על היכולת לשחרר ,לדעת לוותר, להתמודד עם החמצות, וללמוד מהן.

הספר נועד להפוך את הזיכרון למוחשי. לא תמיד אנחנו יכולים לשלוט במוות, אבל כן אפשר לדמיין ולדבר על מי שאיננו. להוסיף תמונה שלו, לכתוב עליו, לשתף זיכרונות מצחיקים. זו דרך להחזיר אותו למשפחה, במיוחד לנכדיו שלא זכו להכיר אותו. כתבתי את הספר לא רק כפניה לילדים אלא גם למבוגרים. אני מאמינה שכל מי שחווה אובדן של סבא או סבתא ימצא בו נחמה. זו חוויה משפחתית שמחזקת גם את מי שאיננו וגם את מי שנשאר.

אני מודעת לכך שהסיפור נשמע כמעט אידילי, אך אני לא מאמינה במצב מושלם וגם ניסו ואני לא היינו מושלמים. אבל הייתה בינינו התאמה שאיפשרה אהבה עמוקה, שותפות אמיתית, וחיים מלאים. אני בטוחה שגם ניסו היה מאשר את דרכה. "אם היה קורא את הספר, הוא היה מסתכל עליי בעיניים הבורקות שלו ואומר: ‘את רואה, בובה? ניצחנו יחד.’ זו הייתה התגובה הראשונה שלו גם כשהודיעו לו על הסרטן – 'כצוות ננצח'.


כשהיא אוחזת בזרועותיה את הנכד הראשון שלה , היא אומרת : הספר הוא הדרך שלי לוודא שניסו תמיד נוכח וממשיך ללוות אותנו. פרידה היא סוג של סוף, אך עם הזמן אפשר שוב לשוט ולהגיע בבטחה אל החוף. לחיות בהווה עם הזיכרונות, תחושת החסר והגעגועים, ולמצוא מחדש את הטעם והריגוש שבחיים כמעט מלאים'.


עבור אמירה כהן, המוות אינו סיום הסיפור, אלא פתיח לפרק חדש שבו אהבה, זיכרון ומשפחה ממשיכים לחיות בדרכים אחרות.

ספרה, "הסבא או הסבתא שלא הכרתם", שיצא בהוצאת מדיה 10, הוא לא רק ספר ילדים — אלא תזכורת חיה לכך שאהבה אמיתית אינה נעלמת עם האדם, אלא ממשיכה לגעת, ללמד ולהאיר.

לרכישת הספר: https://www.media-10.co.il/product/amirac /