סיפור הקטסרופות שעברה יונית קריב כהן החל מאז שחלתה בעת שירותה הצבאי בחיידק טורף. אם זה לא הספיק היא , עברה חוויה מטלטלת על אוניית פאר בריטית והחלימה מתאונת דרכים קשה.

מספרת יונית קריב כהן: 'בעת שירותי הצבאי חליתי בחיידק טורף בכליה הימנית. במשך כשנה הייתי מאושפזת בבית חולים. רק החלמתי מזה וכבר יצאתי ללימודיי כמדריכת ספורט ב'ווינגייט'. לא הסתפקדתי בכך ומשם זה התפתח למדריכה לנשים בהריון אחרי לידה, התעמלות במים, מאמנת אישית ועוד.

את הכל הימרתי לתעודה בינלאומית, כי השאיפה שלי היתה לעבוד בחו'ל במקצוע זה והחלום הה לעבוד בקרוז.למזלי חשבתי אך אחר כך התברר כי היה זה מזל ביש בסופו של דבר. אז נכון שהתקבלתי לעבוד על אוניית פאר שיצאה מסאות'המפטון שבאנגליה, וגם גיליתי שזהו הרציף שממנו יצאה ה'טיטאניק' לכיוון אמריקה.

במשך כחצי שנה עבדתי כמנהלת חדר כושר על האונייה, ועברתי גזענות לאחר שגילו שאני יהודייה ושרפו דגל ישראל מול החדר. באחד הימים גל 'פרא' בגובה 20 מטר כמעט הפך לצד את האונייה. נפלתי על חלון גדול וראיתי מולי מים שחורים עם קצף לבן. הייתי בטוחה שככה זה ייגמר, ואמרתי לעצמי שלוש פעמים: 'שמע ישראל, ה' אלוהינו ה' הוא האחד'. שמעתי את האונייה נאנקת מ'כאב', אנשים צורחים ואז האונייה חזרה למסלולה, לאחר שהגל עבר אותנו החלטתי שהגיע הזמן לחזור הביתה'.

זהו ספרה הראשון של יונית קריב כהן, המתאר את מערכת היחסים בין האני לבין העצמי. 'זהו סיפור המיועד לכל גיל, המלווה בייעוץ של רינת יוגב, עובדת סוציאלית קלינית, מדריכה, פסיכותרפיסטית ומטפלת בילדים מתבגרים ובמבוגרים. הספר מתאר התמודדות עם שונות וכיצד השונות משפיעה על בניית הזהות והדימוי העצמי, ועוסק במערכת היחסים של הילד עם הסביבה וסביב שונות זו'.

יונית, אמא לאור ולענבלי, תושבת אשדוד, הציגה את צילומיה ב-17 תערוכות ברחבי העולם וגם בעיר מגוריה. היא גם זכתה לארבעה פרסומים במגזינים עולמיים בתחום הצילום וגם בשבועון הנשים 'לאישה'. היא בוגרת וינגייט עם שלוש מדליות זהב לנוער לאתלטיקה קלה לבתי ספר.

יונית קריב כהן היא בעלת תעודה בינלאומית באירוביקה ובאימון אישי, שהיה לה חשוב שיהיה לה 'על מנת לעבוד מעבר לים. לאחר שחזרתי מעבודתי באוניית הפאר התחלתי לעבוד במכוני הכושר המובילים בירושלים ופתחתי ביישוב רימונים שבו גדלתי, קורסים לשחייה, שיעורי התעמלות במים והתעמלות לנשים ולמבוגרים. לאחר שהתחתנתי עברתי לאשדוד ועבדתי במכוני הכושר המובילים בעיר מגוריי. עשיתי זאת עד יוני 2006 כי אז חיי השתנו לחלוטין.

תאונת דרכים קשה גרמה לי לאבד את היכולת ללכת, כולל פגיעת ראש . בעקבות התאונה לקיתי בתסמונת כאב אזורי (crps).לקח זמן רב לאבחן זאת ועד אז הייתי על כיסא גלגלים במשך קרוב לשנתיים וכפסע היה בין מצב שיכרתו את כף רגלי השמאלית ,בעקבות אבחון לקוי.נפלתי ממונית על תעלת ניקוז פתוחה ואיבדתי הכרה. נפלתי על הצד השמאלי, ומאבטחת אוטובוסים באה לעזור לי. פינו אותי לבית חולים, ושם התחיל פרק נוסף בחיי. לא הצלחתי לקום או ללכת. המכה בראש הייתה קשה, כאבים בכל הגוף והפכתי לסיעודית.

טופלתי בשיקום בבית חולים 'רעות', והמחלה גרמה לפגיעה בקריירה הספורטיבית שלי. בנוסף לכך אמרו לי שלא אוכל להביא ילדים בגלל התרופות שאני לוקחת נגד כאבים ולא יכולתי בלעדיהם. השיקום נמשך מעל שמונה שנים, כשתהליך זה יצר כאב עמוק, צער, תסכול ואיבוד ה'עצמי'. כך מאדם פעיל ועצמאי הפכתי לאחת שסובלת מחוסר שליטה טוטאלי.

הייתי חדורת מוטיבציה לחזור לעצמי , עם חשיבה יצירתית ותקווה גדולה , הומור ורצון להצליח. חישבתי את מסלול חיי מחדש. היתה לי את תמיכת בעלי, ההורים והסביבה. בוקר אחד היא החלטתי לזרוק את כל התרופות נגד כאבים והכל היה מנותב לרצון להיות אמא.

זה היה כמו נס כי לאחר מספר חודשים ראיתי בבדיקת היריון שני פסים. הבת שלנו ענבל נולדה בסוף ינואר 2010. היא ילדה מוכשרת, מציירת ברמה גבוהה ביותר, יוזמת רעיונות וחמלתית. אור נולדה ארבע שנים אחריה וממש כמו שמה היא מביאה הרבה אור ושמחה. כל אחת מהן הביאה איתה שמחה משלה.


נולדתי בירושלים כבת יחידה להורים עולים חדשים , הלן קריב מקנדה ואהרון קריב מאורוגוואי, שחינכו אותי לטוב, להאמין בעצמי ולעשות הכי טוב שאני יכולה. גם אם ניסיתי ונכשלתי, זה אומר שהצלחתי כי העיקר זה לנסות. עדיף לנסות ולהיכשל מאשר לא לנסות כלל. ככה גדלתי וכך אני מגדלת את הבנות היפות שליץ

שינוי במקום מגורים שעשו הוריי שינו את חיי לרעה. בגיל 11 וחצי עברנו מקריית יובל בירושלים ליישוב רימונים שבמטה בנימין. הפכתי מילדה אהובה בין חברים להיות מנוכרת וגם עברתי חרם חברתי בחטיבה. בגיל 13 התחלתי ללמוד בירושלים. יום אחד בשיעור ספורט גיליתי שאני טובה מאוד בריצה והספקתי לשבור את השיא הארצי בריצת 2,000 מטר באימון.

התחלתי להתאמן, להשתתף בתחרויות ושימשתי קפטן נבחרת הריצה. לאחר סיום לימודיי במגמת קולנוע וספרות התגייסתי לחטיבת שריון באוגדת 162. כשהגעתי לחדרי באוגדה שמעתי מרחוק מישהו שר ומנגן בגיטרה. המנגינה הרגיעה אותי מאוד ומשהו בקולו נתן לי ביטחון. ברבות הימים הוא הפך לבעלי. אמנון, שמו.


בזמן ההחלמה מהתאונה התחלתי לצלם בטלפון הסלולרי נופים ודברים שונים, ובהמשך נרשמתי לאפליקציה מסוימת והתחלתי לשלוח צילומים אמנותיים, שבהדרגה החלו להתפרסם במגזינים ובתערוכות ברחבי העולם. אחרי כשנה קנו לי חברים טובים של הוריי מצפון קרולינה, לב וג'ודי, מתנה ששינתה את חיי המקצועיים בצורה מופלאה. הכל בזכות אותה מצלמת 'ניקון'.

כשהמצלמה הייתה בידיי לא הפסיקה לבכות מאושר. הבנתי שזו הזדמנות נוספת שיש לי 'להמציא' את עצמי ולהתחיל מחדש. אז התחלתי לצלם וגם צילום אמנותי. בהדרגה העברתי צילומים למגזינים ותערוכות בעולם. ומשם התחלתי לצלם וזה הפך למקצוע שלי.

לפני כחצי שנה החלטתי, למרות שהתבשרתי שאני חולה בטרשת נפוצה, לעבוד על ספר הילדים הראשון שלי 'שנופון ונקודה', שאותו כתבתי לפני 18 שנים, לאחר תאונת הדרכים הקשה שעברתי.

הרבה אנשים לא זיהו אותי אחרי התאונה אז ולא הבינו מה קרה לי. גם אני לא זיהיתי את עצמי, מכיוון שהייתי בכיסא גלגלים ושקלתי 130 ק'ג. מאז נשרו ממני קרוב ל-50 ק'ג, לאחר ניתוח מיני מעקף מוצלח שהחזיר אותי למוטב בריאותית.

החלטתי שעם כל מה שעברתי וכל הנקודות שהייתי צריכה למצוא, על מנת שאוהב את מי שאני ושאחרים יקבלו אותי אני צריכה לקבל את עצמי עם הנקודה הזאת ועם כל הנקודות השונות. הספר מאויר עם הדמות שבתי הבכורה איירה והמציאה, עליה ביסס המאייר עוזי בנימין הנפלא את האיורים בספר. אני רואה בספר אור חדש שיכול לתרום לכולם, לגדולים ולקטנים. גם מי שעבר כמוני חרם, שינוי פיזי או מצב נפשי קשה, גדולים כקטנים והורים לילדים מיוחדים וגם ילדים שידעו לקבל את השונה.


בימים אלו אני עובדת על פיתוח משחק קופסה חינוכי, שילווה את הספר במציאת הנקודה שלו לכל גיל . עבורי הספר הוא שליחות חינוכית וגם הורית לקחת את סיפור חיי ולהפוך אותו לספר ילדים, שיעניק נקודות אור לאחרים. אם זה יעזור לאדם אחד או ילדה אחת או ילד אחד, בהחלט עשיתי את שלי וזאת הנקודה', היא אומרת לסיום.

24 עמודים - 52 ש'ח. הוצאת 'מדיה 10'