www.rinunim.co.il


Deprecated: Function split() is deprecated in /home/rinunimc/public_html/PrintArticle.php on line 64
'אני מרגיש זכות ללוות את האנשים שעברו את זוועות השואה', אומר ד'ר איאד זרקאוי. כתבה: רונית קיטאי. צילום: דוברות 'כללית'
זה חריג ומרגש. ד'ר איאד זרקאוי מומחה ברפואת משפחה ב'כללית' מחוז חיפה והגליל המערבי שהוא מוסלמי, מלווה מזה 16 שנים את חברי קיבוץ לוחמי הגטאות, ניצולי שואה יחד עם בני ובנות הדור השני והשלישי. לצד הטיפול השוטף, הוא מהווה עבורם אוזן קשבת. בימים אלה הוא עובר הכשרה שתסמיך אותו להרצות בנושא
דר איאד זרקאוי. צילום: דוברות 'כללית'
על פניו, הקשר בין השואה לד'ר איאד זרקאוי, מוסלמי תושב מג'ד אל כרום שבצפון, אינו טריוויאלי כלל ודווקא בימים בהם נדמה כי רף האנטישמיות ברחבי העולם נמצא בשיאו, ניכר כי בכל הקשור להיסטוריה היהודית בתקופת מלחמת העולם השנייה, ישנם רבים הפועלים לזכור ולא לשכוח.

מדובר ברופא משפחה מוערך ואהוד, המשתייך למחוז חיפה וגליל מערבי בכללית. לצד עבודתו השוטפת, משהו באותן שנים אפלות ובטרגדיה האיומה שפקדה את העם היהודי, נגעו בלבו. רצה הגורל, ובמהלך 16 השנים האחרונות משמש ד'ר זרקאוי כרופא משפחה בקיבוץ לוחמי הגטאות. קיבוץ שהוקם בסוף שנות ה-40 של המאה הקודמת על ידי ניצולי שואה, פרטיזנים אשר הצליחו לשרוד את אימת הנאצים ועוזריהם, וכשמו כן הוא 'לוחמי הגטאות'.

מספר ד'ר איאד זרקאוי: 'כשהתחלתי את דרכי בקיבוץ, מיד הבנתי שאני עתיד לטפל באוכלוסייה מאוד מיוחדת, בדגש על ניצולי שואה שמגיעים עם מטען חיים עמוס, וכן במעגל הקרוב אליהם, בני ובנות הדור השני והשלישי. ברמה האישית, אני חייב להודות שהכרתי מעט מאוד את השואה, שכן לדעתי במערכת החינוך המוסלמית הנושא נלמד בצורה מאוד מצומצמת'.

מתוך סקרנות אישית עמוקה וכמיהה לתהות על קנקנם של מטופליו, החליט ד'ר זרקאוי להיכנס אל עובי הקורה וללמוד על השואה באופן אינטנסיבי. 'השקעתי שעות על גבי שעות בלימוד השואה בבית. הוצאתי כל שביב מידע שיכולתי, הכל כדי להבין בדיוק מבחינה היסטורית מה קרה שם. בהמשך ביקשתי לקיים סיור מודרך במוזיאון ניצולי השואה שבקיבוץ. זה היה ממש בתחילת דרכי, והאמת שלא הצלחתי להסתיר את ההתרגשות. זה עזר לי לימים ליצור קשרים חמים במיוחד עם הניצולים. אני מרגיש זכות גדולה שנפלה בחלקי ללוות מקרוב את האנשים הללו שעברו את זוועות השואה'.


ד"ר זרקאוי מוסיף: 'בלא מעט מקרים, קרה שנשארתי הרבה מעבר לזמן הטיפול עם המטופלים. היה לי חשוב להקשיב לסיפורים שלהם ולשמוע את אשר על לבם. רבים מהם הרגישו פתיחות לשתף אותי כגורם שלישי, ועבורי זו הייתה חוויה מרתקת. היה לי חשוב להעמיק גם במצב הגופני והנפשי של ניצולי השואה וכן של הדור השני, כך שאוכל לתת במסגרת העבודה את המענה הרפואי האיכותי ביותר'.

במהלך אותם השנים מספר הניצולים בקיבוץ בהם טיפל ד'ר איאד זרקאוי הלך והצטמצם מטבע הדברים, אלא שבמקביל הוא מספר על קשר חזק עוד יותר שנרקם עם בני הדור השני והשלישי בקיבוץ, אליו הוא מתייחס בהרחבה. 'מדובר באנשים שטיפלתי בהורים שלהם, וכבר הספיקו להכיר אותי. הם מרגישים בנוח להתייעץ ולשוחח איתי כמעט בכל נושא. לפני מספר שנים, כחלק מאותו קשר חזק שנוצר בינינו, הוזמנתי על ידי משפחה בקיבוץ למסע בסימן השואה לפולין ולטביה. זו הייתה אחת החוויות המטלטלות שעברתי בחיי לראות מקרוב את המקומות בהם התבצעו הזוועות הנוראיות הללו, היו דברים שהנפש פשוט לא מסוגלת לעכל'.

מהן התחושות שלך ביום השואה?

'התחושות קשות. כמי ששמע הרבה מאוד סיפורים ממקור ראשון, לא נותר לי אלא לעשות הכל כדי להנציח את הנושא הזה ככל שאפשר. אני נרגש לקחת חלק בחודש הבא, בקורס יוקרתי בשם 'רפואה, נאצים ושואה' במרכז הרפואי גליל בנהריה, שיקנה לי עם סיומו את האפשרות ללמד את נושא הרפואה בתקופת השואה במוסדות שונים. אני מאוד נרגש לקראת הקורס, וכבר מצפה להדריך בנושא הזה שהוא מאוד יקר ללבי'.


עד כמה אירועי השבעה באוקטובר מתקשרים בעיניך לשואה.

'אני יכול להגיד דבר אחד. לכולנו בארץ הזאת יש את אותו הגורל. לא משנה מהי הדת, הלאום, במי אנחנו מאמינים או מאין אנו באים. עלינו לזכור שכולנו חיים כאן תחת מטריה אחת. דו-קיום הוא הרבה מעבר לקלישאה, אלא צורך חיוני. לשמחתי, קיבוץ לוחמי הגטאות בו אני עובד בגאווה מזה למעלה מעשור וחצי, הוא מופת של דו-קיום, אחווה וערבות הדדית'.

אתה מוסלמי. האם קיבלת תגובות על הקשר העמוק שלך לנושא השואה?


'אני מרגיש מאז ומתמיד כסוג של 'גשר' אותו אני שואף לחזק ולהעמיק ככל הניתן. הקיבוץ הפך עבורי לבית שני במלוא מובן המילה. הוא קיבל אותי כחלק בלתי נפרד מקהילה, ועל כך אני מכיר לו תודה. אני רואה עד כמה האנשים כאן רוצים לחזק את הגשר הזה, שיכול להכיל את כולם ללא יוצא מן הכלל, מכל הדתות, העדות והאוכלוסיות. זה בסופו של יום, נותן לי הרגשה של נחת והרבה אופטימיות, בתקווה לימים טובים יותר'.

(אושרת אפלמן, טלי שרייר-וגנר)

הדפסה            חזרה לידיעה