דיאטה?! הצחקת אותי! מאת דבי ינקו חדד. כתבה: רונית קיטאי. צילום: אדווה שלהבת ברזילי, סטודיו בוטיקה. הוצאת 'צחוקלטיירית'

דבי ינקו-חדד תקרע אתכם מצחוק. יש לה חוש הומור המכוון כלפי עצמה. זה מה שנקרא ספר קליל על נושא כבד והיא גם מרצה בנושא הומור ומנחת סדנאות צחוק. במשך השנים כבר הורידה והעלתה מאות קילוגרמים. אם קבלתם בווטסאפ איור בו שתי ילדות ניצבות ליד משקל כאשר אחת מהן מזהירה: לא לדרוך על זה. למה? אמא תמיד בוכה כשהיא עומדת על זה....

פורסם ב: 05/04/2017 14:14

דבי ינקו חדד וספרה 'דיאטה?! הצחקת אותי!'. הוצאת 'צחוקולטיירית'
דיאטה?! הצחקת אותי! וכך דבי ינקו חדד כתבה ספר ובו היא מצהירה :'את לא צריכה להיות רזה, את לא צריכה להיות שמנה. את צריכה לשאת עלייך את המשקל שאת מרגישה איתו בנוח'.

דוקטור. אני הייתי שמחה מאוד לרזות אך אני לא מצליחה לרזות בגלל הכדורים.

איזה כדורים את לוקחת? שאל הרופא

כדורי שוקולד, כדורי פלאפל, כדורי גלידה...

זכות הדיבור לדבי ינקו-חדד :

'זהו ספר קליל על נושא כבד שמדבר לכל מי שעברה את החוויה שנקראת דיאטה ושרדה כדי לספר. כולל טיפים איך לחמוק מקלוריות בחשכת הלילה, למה יישור עוגות שומר על האיזון ביקום.

בספר אני בוחנת את נושא הדיאטה לעומק, אבל בלי לשכוח את הדברים החשובים באמת, במיוחד את אלו שגורמים לנו לצחוק. אם נתבונן בהומור הרב שקיים בנושא הדיאטות, נגלה שאנחנו לא לבד! אנחנו נורמליות לחלוטין, גם אם הספורט היחיד שאנחנו עושות הוא הצעידה אל המקרר.

באמצעות ההתבוננות בהומור בנושא הדיאטות נגיע לתובנות לגבי החיים, לגבי תהליך ההרזיה, ובמיוחד לגבי הדימוי העצמי שלנו. נבדוק מה אפשר לעשות עם התובנות שהפקנו, ובעיקר אני מנסה ללמד כיצד לאכול את העוגה ולהשאיר את הקלוריות בצלחת, למה לא משמינים מנחת, ואיך ליהנות מהחיים אפילו אם המכנסיים כבר לא עולים על ה...'


דבי ינקו-חדד, מרצה בנושא הומור ומנחת סדנאות צחוק היא בעלת תואר שני במדעי התנהגות מאוניברסיטת בן-גוריון; הכשרה כמדריכת בריאות הציבור מטעם הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן-גוריון וניסיון אישי רב בהרזיה, הכולל ירידה מצטברת של מאות קילוגרמים (והחזרתם חזרה עם ריבית). אימא של שביט ושחר, נשואה ליובל השוקוהוליק, שוקולטייר ומורה לביולוגיה. הספורט החביב עליה הנו שופינג.

האם החלום שלנו הוא באמת לשקול... כלום? למה אנחנו מבזבזות כל כך הרבה אנרגיה כדי להילחם במשקל שלנו, ואיך זה שלמרות שהוצאנו את האנרגיה הענקית הזו המשקל לא מראה ירידה?


מה בעצם תיתן לנו ההרזיה? והאם שם מסתתר האושר? במספר הנמוך של ק'ג שיופיע על המשקל? במידה קטנה יותר של המכנסיים? בחברה שתעצור אותנו ברחוב ותאמר בעיניים נוצצות: "יו, איך רזית, את ממש חצי ממה שהיית'.


הרזיה היא, כביכול, עניין טכני פשוט: הכנסת אנרגיה לעומת הוצאת אנרגיה. אך למעשה כרוכים בנושא חוקים, משימות, אמונות וכללים חברתיים שמשפיעים על הביטחון העצמי שלנו, מצבנו החברתי והתפיסה שלנו לגבי היכולת שלנו לשלוט על חיינו. לא פעם הצלחה או אי הצלחה בהרזיה גוררת אחריה ייסורי מצפון, עוגות מיושרות בחשכת הליל, וטעם מתוק על השפתיים, אך מר בלב.

אז למה כל כך קשה לנו לרזות?

אפשר להסכים שלא קל לרזות. למען האמת, מחקרים מראים ש-98% מהאנשים שיורדים במשקל חוזרים אליו תוך שנתיים לכל המאוחר. אם נבין טוב יותר את הסיבות התרבותיות, פסיכולוגיות, כלכליות, טכניות, ואפילו הביולוגיות, לאופן שבו אנחנו אוכלים ומה נכנס לנו לפה, יהיה לנו קל יותר להבין את תהליך ההרזיה ולבחור בדרך ההרזיה שהכי מתאימה לנו.אולם בראש ובראשונה, עלינו להגיע להחלטה: האם בכלל מתאים לנו להיכנס לתהליך של דיאטה?

מה מצחיק בזה, לעזאזל?


אנחנו צוחקים על הרזיה כדי להתמודד עם מצב מאתגר. הומור זו תגובה פסיכולוגית להקלת לחץ ומתח. כשאנחנו צוחקים על נושא מסויים אנחנו חושפים את המצוקות שלנו, מוציאים החוצה את הדברים שלא נעים לנו לומר ברצינות ומקלים בכך על הלחץ. התבוננות בהומור על נושא הדיאטות מאפשר לנו להביט על הקשיים בהרזיה, שהם, בעצם, הסיבות לכך שהמצב מאתגר אותנו.

נולדתי בשנת 1974 אבל האם זה מעניין אתכם בכלל כמה אני שוקלת בימים אלו?

טוב. הנה סיבה נוספת לצחוקים. נולדתי בבית חולים סורוקה בבאר שבע, במשקל 2.5 ק'ג. כן, לא להאמין. למעשה, איבחנו אותי בתת משקל, בסיכון, ודחפו לי הרבה מזון כדי שאצליח להעלות מהר במשקל.

ב'טיפת חלב' מסבירים שהתינוק אמור להכפיל את משקלו עד גיל חצי שנה. מכיוון שאני פרפקציוניסטית ונוטה להישגיות יתר, לא רק שעמדתי במשימה זו בהצלחה, אלא שמאז, כל שישה חודשים בערך אני מכפילה את משקלי.

ככל הידוע לי, הפעם האחרונה בה המשקל שלי נחשב לממוצע או מתחתיו הייתה בבית היולדות. מאז, כל חיי הייתי בעודף משקל. העליתי והורדתי מאות קילוגרמים. בתמונות הילדות שלנו, אחותי הקטנה ואני נראות כמו השמן והרזה.

בבית הספר היסודי אני מצולמת לצד בני כיתתי, אך דומה יותר בגודל ל...מורה. בפעם הראשונה שהתחלתי לעשות דיאטה זה היה כשהייתי בת 11. אמי צירפה אותי לקבוצת 'שומרי משקל' וכך מצאתי את עצמי כילדה יחידה בקבוצת מבוגרים. התפריט, אי שם בשנות השמונים, עקב אחר כללים הזויים כמו לאכול כבד שלוש פעמים בשבוע, פריט מזון שאני תיעבתי ואמא שלי שנאה להכין.

הזיכרון שלי מהזמן ההוא די מעורפל אבל אני יכולה להגיד בביטחון רב, שבעיות המשקל שלי לא נפתרו באותה תקופה. מדיניות ההאכלה של אמא שלי סבבה סביב עיקרון 'הסתר ומשול' במסגרתו היא נהגה להחביא דברים טעימים כדי שלא אמצא אותם (למשל, חבילת עוגיות בתוך מכונת הכביסה), ולהשתמש במילים: 'זה לא בשבילך'.

המדיניות שלי הייתה: אם זה הוחבא ממני ומצאתי את זה, אז יאללה, בתיאבון. כילדה שהגיעה לבד הביתה והכינה לעצמה ארוחות צהריים, זכורות לי ארוחות בסגנון שלוש פיתות עם חמאת בוטנים וריבה, וחוויות בישול כושלות כמו לנסות לפענח מה עושים עם קבב? זה היה ארוך, בשרי ודמה קצת לנקניקיות, אז הכנסתי לסיר עם מים רותחים.

בבית ספר התיכון כבר התחלתי לפתח מודעות לגבי המשקל שלי, התחלתי לבצע דיאטות כרוב או דיאטת גזר ופרילי קפוא, שכללו, למרבה ההפתעה, תזונה המבוססת על רכיבים אלה בלבד. בערך בכיתה י', כשהמשקל שלי כבר המריא לסביבות ה-80 ק"ג, פצחתי לראשונה בדיאטה רצינית ובתוך כשלושה חודשים ירדתי 10 ק'ג. באותה תקופה הופעתי במקהלת בית הספר ובמחזמר שבית הספר הפיק ("הפופרה", לטובת בוגרי מקיף א' בבאר שבע) והמחמאות לא איחרו לבוא. אני חושבת שזו הייתה הפעם הראשונה שבאמת זכיתי ליהנות מהתחושה המשכרת של "אחרי דיאטה", כשכל העולם טופח לך על השכם ומתפעל.


אני יודעת שהרבה אנשים שסבלו בילדותם מעודף משקל, מספרים גם על בידוד חברתי ולעג. אני חייבת לומר שלמרות שהמשקל כן הפריע לי, וגם 'זכיתי' להערות על כך כולל כינויים 'דבי דובה', אני לא חושבת שסבלתי יותר או פחות מילדים אחרים סביבי, שלא היו שמנים.

בחברת הילדים בה גדלתי נטפלו לכל מגרעת, גדולה או קטנה. עיצבן אותי כאשר שצחקו על המשקל שלי, אבל זה היה חלק מהמהות שלי. על חברה אחרת צחקו בגלל שהיא רזה מדי, ועל אחרת בגלל שהרכיבה משקפיים. החזרנו ללועגים עלבונות חזרה על החולשות שלהם, ובזה זה נגמר.

לא נמנעתי מלעשות דברים כדי שלא יראו אותי. כשהיינו הולכים בחבורה לים או לבריֵכה הלכתי אתם ולבשתי בגד ים. הופעתי במקהלה ובהצגות והיו לי חברות. עשיתי כל מה שרציתי. אני לא יכולה להסביר מדוע אצלי הילדות הייתה פחות קשה או טראומטית מזו של ילדים שמנים אחרים, אם בשל הסביבה בה גדלתי, האישיות הספציפית שלי, או שמדובר בהדחקה. אני רק יכולה להגיד שעבורי, לגדול כילדה שמנה, לא היה כזה נורא. אין בכך כדי להפחית מחוויותיהם של אחרים. כל אחד ואיך שהוא הרגיש.

בשנתיים לפני הצבא השמנתי שוב. כשהתגייסתי שקלתי כל כך הרבה עד שהתמונה בחוגר שלי היא תצלום אוויר. 100 ק'ג. המדים הראשונים שלי היו במידה מ' (שזה 'מיוחד' אבל שום דבר מיוחד לא היה בכך.

החיילת הממוצעת עולה במהלך שירותה הצבאי 8 ק'ג, אבל אני דווקא רזיתי. במהלך כל השירות ירדתי כ-25 ק'ג, ופעמיים החלפתי מדים למידות קטנות יותר. אפשר לומר שהאוכל בבסיס היטיב עמי (בכך שהעדפתי לא לאכול אותו), והשתחררתי במשקל החטוב של 75 ק'ג.

מיד עם השחרור, למעשה בדרכי לבקו'ם כדי להשתחרר, פגשתי את בעלי לעתיד ובאותו חודש התחלתי ללמוד בירושלים לתואר ראשון בסוציולוגיה-אנתרופולוגיה ותקשורת. או כמו שקראו לזה אחר כך בבאר שבע: הכשרה לאבטלת אקדמאים.

בתקופת הלימודים לתואר ראשון גרתי במעונות בירושלים, לא ידעתי לבשל וגם לא הייתי משופעת בכסף, ולכן התזונה שלי התבססה על מנות חמות, לחמניות ריקות, קרמבו אחד ליום... וגם לא מעט ריצה בין השיעורים ברחבי הקמפוס, ומאוחר יותר בחדר הכושר של המעונות. ירדתי למשקל של 60 ק"ג, בערך הכי נמוך שהייתי מאז שנולדתי.

סיימתי את התואר רזה וחטובה ומיד התחלתי תואר שני באנתרופולוגיה באוניברסיטת בן גוריון. כשנה מאוחר יותר עברתי לגור יחד עם יובל, בן זוגי. באותה תקופה כבר למדתי לבשל והתחלנו להכין ארוחות ערב רומנטיות, ארוחות בוקר רומנטיות, וארוחות ביניים בדרגות רומנטיקה משתנות. בקיצור, אכלנו הרבה, ובין לבין העליתי חזרה כמות נכבדה של קילוגרמים.

כשהגיע הזמן לבחור נושא לתזה שלי, החלטתי לבחור בנושא שקרוב ללבי, או יותר נכון לבטני, ולחקור דיאטות. חוץ מזה, קיוויתי שהאוניברסיטה תכסה את הוצאות המחקר, וארוויח שתי ציפורים במכה אחת לרזות וגם לעשות תואר. אמנם רזיתי, לפחות אז, ויש לי תואר שני, אבל החזר כספי עד היום לא ראיתי. במהלך המחקר רזיתי 17 ק'ג, ובפועל התמדתי בהרזיה עד שהקבוצה באוניברסיטה נסגרה, שנה וחצי מאוחר יותר.

בשנת 2001 הגעתי לדיאטנית כדי לרזות לקראת החתונה. אני חושבת שעיקר הירידה שלי במשקל נבעה מהלחץ והריצות סביב האירוע. התחלתי להתאמן בסטודיו C, שם למדתי על קיומם של שרירים שלא ידעתי שיש לי, וגם שהם יכולים להיתפס ולכאוב ברמות שלא ייאמנו. בכל מקרה, הייתי מרוצה יחסית ממשקלי בעת החופה - 83 ק"ג.

באותה עת עבדתי על התזה שלי, ומחקר מעמיק בנושא דוגמניות הוביל אותי לפתרון סוד ההצלחה שלהן: בר רפאלי, יעל בר זוהר, סנדי בר - לכולן יש דבר אחד משותף :'בר' כחלק מהשם שלהן. לכן כשהתחתנתי, גם אני הוספתי לעצמי בר. כלומר הוספתי בר קינוחים לחתונה, שבה עדיין לא נראיתי כמו דוגמנית, אבל היה שטרודל שלא מהעולם הזה.

נכנסתי להיריון במשקל 91 ק'ג. כן, זה כבד, אבל דווקא בהיריון עליתי רק 13 ק'ג. אמנם פעם אחת חברה מהתיכון פגשה אותי כשהייתי כבר בחודש שמיני ולא שמה לב שאני בהיריון, אבל אומר להגנתי שהיה חורף והייתי עטופה היטב.

לאחר לידת בתי הבכורה, שביט , נולדה, חזרתי מהר מאוד למשקל שלי, אך דווקא חופשת הלידה גרמה לי לעלות 5 ק"ג. חזרתי שוב לשומרי משקל, ירדתי 21 ק'ג ונשארתי במשקל הזה גם בתקופת ההיריון השני שלי. אין ספק שאחת החוויות המספקות בחיי הייתה להישקל כשבועיים אחרי הלידה, ולראות בבת-אחת ירידה של 7 ק'ג. בשנת 2006 נפטר אבי ז'ל. הייתי בדיוק באחת התקופות 'החטובות' שלי ושקלתי ב סביבות ה-80 ק'ג, עם תינוק בן שנה וזאטוטה בת שלוש.

הרבה דברים היו אסורים במהלך השבעה, דבר אחד היה מותר . לאכול, ואני הלכתי על זה, ובגדול. באותה תקופה התחלתי את הדוקטורט, הפכתי לראשונה לעצמאית, והדבר האחרון שהייתה לי סבלנות אליו זה דיאטה. העסק פרח, הסתובבתי בכל הארץ, הרציתי והנחיתי סדנאות, וככל שהעסק התרחב, כך גם אני...

בשנת 2008 התחלתי להתאמן בספינינג. אפשר לומר עד כדי התמכרות. הייתי מגיעה 5-4 פעמים בשבוע לאימונים ואכן ירדתי 12 ק"ג, התחטבתי ונראיתי מעולה בג'ינס ואין ספק שזה עושה פלאים לישבן. התמדתי במשך קרוב לשנתיים, אך עם הזמן האווירה השתנתה, המדריכים האהובים עליי עזבו, וההתלהבות ירדה. חזרתי לספורט השני האהוב עליי -:רביצה ליד המחשב. בשנים שחלפו מאז, העליתי שוב קרוב ל-30 ק"ג. חזרתי לאכול ממש ללא הגבלה, עד שהגעתי למשקל השיא שלי, אי פעם - 116 ק"ג. בשלב הזה חזרתי שוב לשומרי משקל.

השנה בה גיליתי שאני מתוקה היתה בשנת 2015. ירדתי יפה במשקל, מ-116 ק"ג ל- 106. הייתי די גאה בעצמי והשתתפתי במפגש השבועי של 'שומרי משקל' כשאני אומרת לעצמי שהמפגש נותן לי את זריקת המוטיבציה הדרושה. לגמרי הדחקתי את העובדה שאכלתי מה שרציתי, בכלל לא הקפדתי על התוכנית ולא ממש עשיתי ספורט, חוץ מטיולים עם הכלבה (האמת, בהתחשב בקצב שהכלבה שלי הולכת, שלא לומר רצה, הם דווקא נחשבים).

בספטמבר טסתי לארה'ב לשבועיים כדי להציג את העסק שלי בסדרה של ירידים בקהילות היהודיות: שבעה ירידים בתשעה ימים שכללו עמידה ממושכת על הרגליים במשך שמונה שעות, בהן אכלתי בעיקר צ'יפס ותפוצ'יפס, וכשחזרתי הסתבר לי שדווקא רזיתי עוד 2 ק'ג. מיד טפחתי לעצמי על השכם והכרזתי על הצלחת "דיאטת ניו יורק", שעיקריה הם לאכול כל מה שבא לך, וללכת ברגל 6-4 שעות ביום!
אלא שאז ניחתה המכה.אחרי כחודשיים התחלתי להרגיש רע. כשהלכתי להיבדק הסתבר שיש לי סוכרת. אוי, האירוניה. תמיד אמרו לי שאני בחורה מתוקה, ועכשיו זה סוף-סוף מוכח מדעית.

אתם יכולים לדמיין איזו בשורה זאת למישהי שעוסקת, בין היתר, בהנחיית סדנאות שוקולד. נכון, בסדנאות אני כבר מזמן לא ממש אוכלת, אני עובדת, ויש גבול לכמה אפשר להתרגש משוקולד חם ונוזלי כשאת פוגשת אותו כמעט כל יום. אבל חוץ משוקולד, אני פשוט מאוד אוהבת לאכול. מודה ומתוודה. מתוק, מלוח או פחמימתי, העיקר שיהיה טעים.

הדבר שבאמת היכה בי היה כשהרופא והדיאטנית אמרו לי שההרזיה בשנה האחרונה נבעה, ככל הנראה, מהמחלה. רזיתי בעשרה ק'ג בשנה, משום שהגוף שלי לא מכניס סוכר לתאים, אלא שורף שומן.
תמיד אמרתי שיש לי בעיה בתאים. כלומר, בטעים. הכול טעים לי.

הורדתי מהתפריט מתוקים וצמצמתי פחמימות, מוצרי חלב ועוד שפע של מאכלים שאני מאוד אוהבת, והתחלתי לאכול דברים בריאים שגרמו לי להרגיש עם זה איחס. שמות מאכלים כמו כוסמת, שלא ברור אם זה השם המקורי או פשוט הכינוי שנובע מהקללות והתסכול על שהגענו עד הלום. טוב, נו, לפחות ירדתי עוד 3-2 ק"ג.

מאז שנאלצתי להתחיל לאכול בשביל להיות בריאה, שמתי לב לתופעה מעניינת. הפסקתי להתעניין בנושא הרזון. ההרזיה בשביל אידאל היופי, מספר אחד פחות על המשקל, להצליח להיכנס לג'ינס או לקנות מידה קטנה יותר בחנויות פשוט הפסיקו לעניין אותי. אין ספק שהבשורה שיש לך מחלה כרונית מכניסה הרבה דברים לפרופורציות. אבל לי זה גרם גם לחשוב אחרת על כל הנושא הזה שעסקתי בו כל חיי - דיאטות. עשיתי המון דיאטות, רזיתי ושמנתי עשרות ומאות ק"ג, ובסופה של כל אחת, אם תוך זמן קצר או זמן ארוך, חזרתי למשקלי הקודם ואפילו עם ריבית. אז למה בכלל צריך דיאטה, אם בסוף כל המאמץ חוזרים לנקודת ההתחלה?

האג'נדה שלי על קצה המזלג, תרתי משמע . אז אל תגידו לי שהספר הזה מעודד השמנה. אשה רזה לא תהפוך להיות שמנה רק כי אני אומרת לה שזה בסדר להיות שמנה. אשה שהיא כבר שמנה יכולה ללמוד לאהוב את עצמה כמו שהיא. למה? כי עבור רובנו, להיות שמנות זו מהות פחות או יותר קבועה בחיינו. הגיע הזמן להודות בזה. כמובן שאנחנו מתכוונות לעשות דיאטה, מחר, אחרי החגים, בתחילת השנה, אחרי שנירשם לחדר כושר ועוד אלף הזדמנויות שלעולם לא מגיעות, או שמגיעות וחולפות מהר וחוזר חלילה.

התפיסה שאם נצחק ונבקר ונשפיל אנשים ונגרום להם להרגיש רע עם עצמם- זה מה שיגרום להם לרזות, היא מופרכת מיסודה. איזו מן שיטה חינוכית זאת? תשאלו כל אדם שמן האם הוא מרגיש רע עם עצמו? תשעה מתוך עשרה, אם לא יותר, יגידו לך 'כן'. סביר להניח שרוב חייהם הם הרגישו רע. הם כבר רגילים זה אפילו הופך למרכיב באישיות. התרגלנו. לימדו אותנו לחשוב שאם אנחנו שמנות כנראה שאנחנו חלשות, אין לנו משמעת עצמית, אין לנו את מה שדרוש כדי להצליח. להרגיש רע עם עצמך מגיע בעסקת חבילה עם המשקל, כלול במחיר.

אם כך, איך זה ששמנים שמרגישים רע עם זה, הם עדיין שמנים? כי להרגיש רע עם עצמך זה לא מרזה. זה לא שורף קלוריות, זה לא נותן לך את הכוח להתחיל תהליך קשה ומפרך שנכשל שוב ושוב.
להרגיש רע עם עצמך זה לא פרודוקטיבי.

למי מועילה כל ההרגשה הרעה הזו: להתבייש להיראות, להתבייש להתלבש בבגדים צבעוניים, להתבייש ללכת בבגד ים? האם היא מצמצמת את היקף ההשמנה בעולם? להיפך, העולם רק נהיה שמן יותר.
למה? בגלל כל הסיבות שפורטו עד כה. כי הרזיה היא זמנית וכל תעשיית השפע פועלת נגדה, כמו גם גורמים תרבותיים כמו חשיבותו של האוכל בחברה שלנו.

אגב, מחקרים עדכניים טוענים שאנשים פעילים עם עודף משקל למעשה בריאים יותר מאנשים לא פעילים בלי עודף משקל (אתר 'כללית' 2016).יש מספיק אנשים וגופים שישמחו לקחת את כספך ו'לעזור לך לרזות'. יש גם הרבה "נשמות טובות" שישמחו לתת לך טיפים חינם אין כסף. כולם יבטיחו שהשיטה שלהם היא זו שתעבוד ותישארי רזה לנצח. אשרי המאמין.

הספא הזה מנסה לעזור למי שרוצה להתחיל ליהנות מהגוף שיש לה, בלי לחכות לשינוי כלשהו, ולהתחיל לחגוג את החיים עם מה שיש. אגב לא כל מי שמחשיבה את עצמה שמנה שוקלת 120 ק"ג, יש אלפי אם לא מליוני נשים שמחשיבות את עצמן שמנות ב70 ק"ג, ב-80 וגם כאלה שהיו רזות מאוד ואז בגלל החיים הוסיפו 5-10 ק"ג למשקלן. לא כל קפל שומן וכל ישבן עסיסי הנו השמנה קיצונית, אז למה אנחנו כל הזמן נשאבים לשיח כאילו רק בזה מדובר? פגשתי לא מעט גם נשים במידה 40 שמתייסרות מקפל דמיוני או בלט שרק הם רואות. הפחד משומן נמצא בכל מקום, לא רק אצל מי שבאמת מגיע לה להיקרא בתואר המכובד 'שמנה'. מחיר הספר 89 ש'ח. הוצאת 'צחוקולטיירית'. להזמנת הספר וליצירת קשר להזמנה להרצאות : טל . 054-6400043

www.debbie.co.il

פניות בכתב למייל:

debbie.iancu@gmail.com
דיאטה?! הצחקת אותי! מאת דבי ינקו-חדד. הוצאת 'צחוקולטיירית'

 
שלח לחבר להדפסה

כתבות נוספות במדור ספרים חדשים :
*   'העורב המפוזר והמלך' מאת אילת עברון...
*   'מר למפל' מאת: גדעון הרן.עריכה: עינת...
*   'רועי ורעות אוהבים התעמלות' מאת אילנה...

אינדקס אתרים  
SSD בניית אתרים

הוסף למועדפים